יהונתן שפע מראה בדבר התורה לפרשת "כי תצא" כיצד התפיסה של אחרוּת, נפרדוּת משתנה בנושאים מעוררי מחלוקת בתורה. בקריאה מרתקת הוא מפרק ובונה מחדש את היחס של התורה לנשים ולעמלק, רק בכדי לבטל את השונה בינינו ולקרב אותנו אל השלם. שבת שלום.
זה לא מכבר נקלעתי לדיון על יחסה של התורה לנשים. שותפתי לדיון טענה שהתורה היא מסמך גברי שמדיר נשים לשוליים ומנמיך את מעמדן לזה של נכסים. כדי לבסס את טיעונה, פנתה לתחילת פרשת השבוע "כי תצא", הנפתחת בסוגיית נשים בשבי בעת מלחמה. התורה קובעת כי אם לוחם מבחין באישה יפת-תואר שהוא רוצה לקחת כאישה בינות לשבויים של אומה במלחמה, עליו להביאה ראשית אל ביתו, לגלח את ראשה, לתת לציפורנייה לצמוח ולהניח לה להתאבל על אבדנה למשך חודש שלם. לאחר מכן, אם הוא עדיין רוצה בה, הוא זכאי לקחתה לאישה.
זוהי טענה מוחצת בנוגע לפרספקטיבה הבלתי נסבלת של התורה כלפי נשים, טענה שותפתי לדיון. ואכן, מנקודת המבט של 2014, קל להבין כיצד תפיסה כזו מעוררת סלידה ומלאת שנאה כלפי נשים, ניאנדרטלית.
האמנם? האם לא ניתן לקרוא שורות אלה כניסיון ראשון לעגן את זכויות הנשים בחוק?
אפשר לטעון שהחוקים בנוגע לנשים בשבי מלחמה למעשה מקדמים את הנסיבות, לא כל שכן מבטלות את מצבן. בכך שהחוק מאלץ את הלוחמים להפוך את הנשים לפחות מושכות ולחכות חודש שלם שבמהלכו הם חיים איתן, בזמן שהנשים מתאבלות – התורה יוצרת תנאים בהם הלוחמים נאלצים להתמודד ישירות עם אנושיותן של הנשים במקום להרוות את תשוקתם ולספק את צרכיהם המיידיים. במהלך החודש האמור, תאוותו של הגבר תצטנן ולאישה יהיה זמן להכיר את עולמה החדש על האנשים שבו, לחוש את קצבו, להתאבל על אבדנה, יש לה זמן להתגבר על ההלם הראשוני, לבכות ולנשום.
במושגים של ימינו יחס זה נתפס כברברי, משפיל, מטורף אפילו – כאשר מדובר במסמך בן אלפי שנים, מתקופה בה אכן התייחסו לנשים כאל נכסים, ניתן לנו לראות את יחסה של התורה אל נשים בשבי כתפיסה בעלת חזון, המקדימה את זמנה. ומה בכך? האם בכלל משנה כמה מתקדמת היתה התורה בתקופתה כאשר בימינו החוקים להגנת נשים מתקדמים מעל ומעבר? אם נקבל את זה שעל אף הפרופורציות המודרניות שלנו, במקרה זה יחסה של התורה לנשים מתקדם יחסית לזמנה – אולי נוכל לקבל את זה שגם במקרים בהם נדמה שפג תקפו של המוסר בתורה, למעשה מזומנות רמות של פוטנציאל אנושי שמתעלות אף על מה שאנו רגילים אליו כיום.
"בזוהר, עץ הדעת טוב ורע –שפריו מוביל את האנושות אל נתיב הנפרדות, השוני, האחרוּת– נקרא אילנא דיספיקא, עץ הספק." | בתמונה: כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה 1558 – CC: ויקיפדיה, Zohar – נחלת הכלל
העמלק שבתוכינו
פרשת השבוע מסתיימת בפרשת "זכור", הצו למחות אפילו את זכר עמלק. האם זו עוד קריאה ברברית, חזון עתיק של השמדת עם? עמלק, בגימטריה, הוא "ספק". ככתוב:
"וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח." (דברים כה, יט). כפי שהסביר זאת מורי – התורה מתנסחת כך משום שעמלק אינו אחד העמים הסובבים אותנו, עמלק נמצא בתוכנו.
בזוהר, עץ הדעת טוב ורע –שפריו מוביל את האנושות אל נתיב הנפרדות, השוני, האחרוּת– נקרא אילנא דיספיקא, עץ הספק. האם התורה קוראת לנו להרוג גברים, נשים וילדים או למחות את האחרוּת עצמה, למחות כל זכר לנפרדות שאנו נושאים בתוכנו? אנו קוראים את פרשת זכור מדי שנה בשבת שלפני פורים, החג שבו אנו מתכנסים כדי להגיע למצב תודעתי שבו כבר איננו יכולים להבדיל בין מרדכי, מצילנו, וקללתו של המן, נצר עמלק ואויבנו בנפש.
לא משנה כמה אנו מתקדמים, מי אנחנו ואיפה אנו ממקמים את עצמנו על הקשת הפוליטית – האם אין אנו מתנהלים בעולם אפופים בתחושת האחרוּת הזו, הנפרדוּת מכל מה שנתפס כשלם? כדי לממש זכויות אדם בארץ הזו ובעולמנו, משימתנו העיקרית היא לא רק להוקיע את התנהגותם של אלו המדכאים אחרים וללחוץ עליהם לחדול מכך, אלא להסיר את עצם הרעיון של אחרוּת מלבנו. רק אז נוכל באמת לעזור להם –המדכאים והקרבנות כאחד, המן לצד מרדכי– ולכלל האנושות לעשות את אותו הדבר. הרי כולנו, ולא משנה איפה אנו מצויים על קשת זכויות האדם, החל מהמגונן וכלה במתעלל, נפיק רק טוב מכך שנחדול, ננשום, ניקח את הזמן ונראה את האנושיות אחת/ד בשני/ה, אותה דומוּת מהותית המחברת בין כולנו.
שבת שלום,
יהונתן שפע
- האזינו: תוכנית הרדיו "רוח חדשה" של קול יזרעאל עם הרב קובי וייס וציונה מידלש – פרשת כי תצא. עם ציונה מידלש והרב קובי וייס. "כי תצא למלחמה על אויביך…וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה…." כך מתחילה פרשה מלאת הלכות "עשה ואל תעשה", שעניינן הסדרת מערכות יחסים משפחתיות וחברתיות, ובתוכן לא מעט דברים בעייתים, כאשר מדובר בנשים.
